"דניאלי" מאת לני באום:
"במהלך קריאת הספר דמעתי לא מעט"

לא פעם שומעים אותי חבריי הקרובים, כי לא כל אחד ראוי להיות הורה.

שלרגע לא תחשבו, אני לא מושלמת וגם לא מתיימרת להיות, אבל יש כאלה שפשוט 'קיבלו אגוזים למרות שאין להם שיניים' אם אתם יורדים לסוף דעתי..

כל ילד חייב להרגיש אהוב.

כל ילד חייב להרגיש נחוץ.

כל ילד חייב להרגיש שהוא חשוב ובעל משמעות שהשם שלו יישמע בהקשרים טובים, שירגיש מעודד, מוגן, שמותר לו לטעות,

שסומכים עליו ובעיקר שאוהבים אותו בלי תנאים ושיש יציבות בחייו.

דניאלי נולדה בברזיל וננטשה על ידי אביה עוד לפני שהגיחה לעולם, ם אמא שלה לא הייתה מציאה גדולה, היות וכשלדניאלי מלאו שלוש שנים,

היא החליטה שההורות 'גדולה עליה', כך שהיא העבירה אותה כמו חבילה למשפחת אומנה.

היא ילדה חכמה שרצתה להצליח בחיים, לכן עשתה הכול למען שיפור עתידה והשקיעה לא מעט בלימודים, במיוחד לאור העובדה,

שעברה ממשפחת אומנה אחת לאחרת והבינה שכל עתידה בידה.

כל חייה ייחלה לאי של יציבות, במיוחד לאור העובדה שאימה הביולוגית, הפציעה מדי פעם ואז שוב נעלמה.

אך לרוע המזל, דניאלי נקלעה למצב בעייתי, בדיוק כשחשבה שהגיעה לנחלה.

בשורה התחתונה, מדובר בסיפור מרגש, נוגה ונוגע שנקרא בשעות ספורות.

סיפור של מסע אישי פיזי ופנימי וגם על התבגרות.

ליבי יצא אל דניאלי הילדה, רציתי פשוט לאמץ אותה אל ביתי ולתת לה מעט יציבות ונחמה.

במהלך קריאת הספר דמעתי לא מעט, במיוחד לאחר שקראה לבית האומנה "הבית לשמירת ילדים".

הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורה.

אני נהניתי במיוחד, מזמינה גם אתכם